צילומים באדיבות הפסטיבל
מהדורת הפסטיבל הנוכחי עמדה בסימן חגיגת המהדורה העשרים, אחרי שלושים שנים להיווסדו. אי ההתאמה בין המספרים נובע מכך שבתחילה התקיים הפסטיבל מדי שנה ורק החל מ-1993 הוא נצמד למתכונת דו-שנתית, ואילו אני מלווה אותו ברצף משנת 1999. זה לא פסטיבל גדול היקף אבל בגישה האקלקטית שהוביל, אפשר היה בכל פעם להיחשף לדברים חדשות ולראות פנים חדשות. הפסטיבל שומר על התנהלות בקנה מידה אנושי ואוירה נעימה במיוחד, לא מעט בזכות הצוות המקצועי שמלווה אותו כל השנים וכמובן, השמש, הים, יער התרנים במפרציה והטיילת הארוכה שקורנת בין שדרת דקלי הוושינגטוניה המרהיבים. ההרג ההמוני של דעאש ( Isis) שהתרחש שבוע וחצי קודם לפתיחת הפסטיבל, הדהד גם בסמטאות עיר הנופש הזו למרות ריחוקה מפריז, עיר שמחוץ לעונת הקיץ נראית אינטימית ורגועה.
בעבר היו משרדי הפסטיבל הומי אדם; עיתונאים ואורחים וכעת נראו כמעט שוממים. רק מיעוט קטן מאלה שנהגו לפקוד את הפסטיבל, אכן הגיעו. רחבת אולם המופעים הגדול הייתה מגודרת על ידי המשטרה וחברות שמירה בדקו בדקדקנות יתרה את הבאים פעם במפלס הכניסה לרחבה ופעם שנייה עם הכניסה למבנה. צוות הפסטיבל נראה מודאג, המכירות בקופה הושפעו מהמצב, עיתונאים רבים החליטו לא לקחת טיסה או לעלות על רכבת ולהתרחק מהבית, אחרים עסקו בתחומים חדשותיים ולא התפנו לכיסוי אירועי תרבות.
הפעם, במיוחד בגלל שהפסטיבל לא שמר על רצף אלא התקיים במשך שלושה ימים בסופשבוע הראשון וארבעה ימים בזה שאחריו, באתי על פי בחירתי לשלושה ימי הפתיחה שבמהלכם התקיימו רק חמישה מופעי מחול באולמות, לצד מופע חוץ המוני רב גילאי בן כמה מאות משתתפים, רובם ילדים שתרגלו דאנס פלאש כהילכתו, ברחבה מוגנת ושמורה. כתמיד, התקיימו אירועים רבים במהלך היום של סדנאות, מאסט קלאס וכנס אקדמי.
אחת הסיבות לבחירה הייתה ההזדמנות לראות עבודה חדשה של טרו סארינאן ( Tero Saarinen ) , רקדן וכוריאוגרף פיני שהחל דרכו כאורח של 'בת שבע' בעידן נהרין הקדום, ובה יצר את Flock, עבודה מעודנת ואנינה. אבל עוד קודם לכן הוא סומן על ידי חובבי המחול, כסולן המבריק שרקד את " B12" עבודה של יורמה יוטינן ( Jorma Uotinen ) והותיר רושם בל יימחה על כל רואיו בארץ . מבין העבודות שלו שראיתי לא רק בארץ, נחקקו בזיכרון עבודת הסולו עם מיקס מדיה ' Hunt ' והיצירהBorrowed Light' , שהכין ללהקתו בשיתוף זמרי קאמרטה מבוסטון, והיו מהמרגשות ביותר.
הוא התארח בקאן בעבר, אך הפעם בא בנסיבות מיוחדות מהרגיל. סארינאן הוזמן ליצור עבור להקת המחול הלאומית של קוריאה, שמתמחה בשימור מחול קוריאני מסורתי . הלהקה מעולם לא הוזמנה לסייר מחוץ לקוריאה. אין היום ביקוש עז ללהקות פולקלור, לבוש ומעודן ככל שיהיה ומנהליה העלו רעיון, להזמין לראשונה יוצר מערבי בעל שם שייצור עבודה עכשווית ללהקה. הם דנו באפשרות עם כמה מטובי הכוריאוגרפים ועל הפרק היה גם אוהד נהרין. בסופו של דבר הוזמן טרו, שיש לו היכרות עם מחול במזרח הרחוק וראה בכך אתגר מעורר. במהלך ההכנות הוא חיפש נקודות השקה ובסופו של תהליך יצר את Vortex", (מערבולת) מחול לעשרים רקדנים וחמישה מוסיקאים. את התלבושות המרהיבות ואת התאורה הדרמטית יצרו מעצבים שהולכים אתו כברת דרך ארוכה, אריקה טורונן ומיקי קונטו, בהתאמה.
אם כי הרקדנים מיומנים מאד בשפת המחול המסורתי שעבורה נדרשים כישורים ספציפיים, יצירה בת זמננו דורשת שליטה בטכניקות שאינן די מוכרות ללהקה ואת זה לא ניתן ללמד בתקופה קצרה. יותר מדי פעמים אי אפשר היה להתעלם מהחסר הבסיסי הזה. לא בטוח שהגישה של טרו להשאיר מרכיבים מתוך המחול הקוריאני המסורתי לצד אינטרפרטציות היברידיות היטיבו אתם. הייתי סקרנית לראות אותם מבצעים משהו זר לחלוטין, אך משתמש ביכולות שלהם וביתרונות היחסיים של שפת התנועה על ערכיה האסתטיים והפרספציה התרבותית העקרונית. עבודה זו שהיו בה תמונות מרהיבות מבחינה חזותית עוררה מחשבות גם על מפגש תרבויות והגבול בינו לבין התגוששות תרבותית שנקודת המוצא שלה שונה.
תכנית מוצלחת במיוחד הייתה ביום המחרת בפאתי העיר, באזור הגבעה, באולם שנראה כמו מרכז קהילתי ממתן ציפיות, שתי יוצרות ותיקות חלקו את התכנית; מישל נוארה (Michele Noiret ) וקתרין דיוורה (Katherine Diverres ). שתי היצירות שלהן היו ערוכות נכון והיה משהו דומה בתפיסת מקומו של הגוף האינדיבידואלי הקינסתטי בדיאלוג עם המקום, אולי כי שתיהן צמחו במסגרת ה'מודרה' של מוריס בז'אר.
מישל נוארה עובדת עם המוסיקה המיוחדת של שטוקהאוזן באופן מרתק, כאילו הגוף משיב למחשבות שמאחורי הצלילים כאשר שניהם חולקים גישה כמעט מתמטית באשר לפירוק הנושא והבנייתו ברצף זרימה סדרתית תוך השתנות. הדגש על מנחי הזרועות והיחסים ביניהם תורם להרגשה שהיא עובדת מתוך טכסט עלום. נוארה היא פרפורמרית קורנת ומדויקת ומה שעשוי היה להראות מכני ושכלתני בלבד, מצטייר כמורכב הרבה יותר. הביצוע עובר דרך עבודת גוף כה מיומנת, מוצפת בעידון שבשליטה. 
האריס גקקאס ואמיליו אורבינה, הם שני הגברים בדואט המיוחד של קתרין דיוורס. השניים חשופים על במה כהה, מוארים חלקית בתאורה שמדגישה את המפריד ביניהם ועם זאת, מוחש תואם פעולה בין השניים בין אם הם עובדים באוניסונו רגעי או מונעים באופן בלתי תלוי, איש בדרכו ורק המקריות מייצרת את נקודת המפגש הרגעית. במהלך התפתחות העבודה, היחסים מורכבים יותר, מתקרבים יותר כשאנרגית קשב ייחודית להם מחזיקה אותם מודעים זה לזה. מבלי ללחוץ הולכת ונבנית שפת דיאלוג שיש בה יכולת ביצועית מעולה וגם הבנה רגשית חזקה. עבודה מקורית ומיוחדת שמלאה ברגעים לא צפויים שמותירה רושם עמוק על הצופה.
מאוחר יותר באותו ערב, העלה צמד היוצרים הלה פאטומי ואריק למורו את Viadanse, בתאטרון דביוסי, שהוא חלק מהקומפלקס של פאלה דה פסטיבלס. העבודה Waves (גלים) נוצרה בשיתוף פעולה עם להקתו של הזמר ומוסיקאי השוודי Peter Von Poehl שמזוהה עם מוסיקת פוסט רוק. בעבודה לוקחים חלק שמונה רקדנים שמתנועעים על במה עמוסה בשורות לא סדורות של גופים בעלי נפח אך אינם קשיחים ועליהם יריעות כמו לינוליאום גמיש שמשמש מצע לרקדנים. על פי אופי התנועה, הרקדנים מתנהלים כאילו המכשולים הללו הם גלי ים והם עצמם כדגיגונים בשמש, מנתרים, מתהפכים ומעת לעת משתהים בחברותא הנעימה שסביבם. מעת לעת הם מגיבים למוסיקה שמסמנת פרצי סערה רגעית ששוככת מעצמה. יש משהו מאד נעים במוסיקה ובתנועה הגמישה של הצעירים. הרעיון הבסיסי הוא נקודת מוצא טובה לכשעצמה, אם כי קשה לומר שהעבודה הייתה באמת מעניינת במיוחד. החזרתיות הזו במהלכי התנועה ובמוסיקה הובילו אפקט שיכול היה להיות מדיטטיבי ובו בזמן מזמין נמנום קל.
את המקבץ המסכם את שלושת ימי הפסטיבל בסוף השבוע הראשון שלו, סיימה עבודה של כריסטיאן ריצו ( Christian Rizzo ) שזה לא מכבר מונה לנהל את המרכז הכוריאוגרפי של מונפלייה.
בפסטיבל של הקיץ האחרון העלה ריצו במונפלייה סולו בביצועו של רקדן בעל איכויות תנועה מאד מעניינות, בשם כרם גלבק. תהיתי אם הוא ישראלי בגלל שמו הפרטי, אבל הבנתי שהוא ממוצא טורקי. כאן הוא רוקד עם ג'ולי גיברט דואט בשםAd Noctum . ריצו, יוצר ומעצב אחראי על הסט והתלבושות, מידע שהפך מוחשי יותר לקראת סוף הערב. עד אז, השניים מבצעים דואט כשגוף תאורת ניאון צר ואנכי מסמן חלוקת חלל כלשהי והרצפה מכוסה בלינוליאום בעל משטחי פסים שחור-לבן בכיוונים שונים. את הקטע הפותח הם מבצעים אוחזי ידיים וצמודים גב אל גב ומתנועעים יחד כאילו הגוף קשור. ריצו לא מקל עליהם. החשכות אקראיות מסמנות מעברים. אחרי אחד שכזה, ידי האחד מונחות על ירכי בן זוגו, דבר שמוביל למהלכי תנועה מפתיעים ומענגים במיוחד. בשלב מסוים מוט התאורה מתגלה כחלק ממנסרה תלת ממדית סבוכה ואניגמטית בתפקודה הטכני ובמעמדה כאובייקט שלישי בעל נפח על הבמה , שאינו מקיים יחסים דו צדדיים גלויים עם שני הגופים המתנועעים וחולקים אותו חלל.
לקראת הסוף השניים חוזרים לבמה לבושים כובעי חרוט ומסך תלוי לכיסוי פנים. לגופם בגד חצר ממאות עברו וכל החלקי הגוף מחוץ למלבוש המעוצב מכוסים אף הם בגוון אפור כמו בוץ. עכשיו הם זה לצד זה, שתי דמויות שצצו מאי שם ומביאות בו זמנית דרישת שלום מהעבר תוך ציוץ פוטוריסטי. החליפות האלה מתחילות לנדף אדים בהירים הפורצים מקפלי השרוול המכווץ בכתפיים ובשולי השרוול, כאילו מעלות עשן. התאורה המינימלית לא מאפשרת לראות בדיוק מה קורה ואיך, אבל האנגימטיות הזו היא התרגיל המותח בין הרציונליות לעולם התת מודע שמחפש פרצות כשמח יצירתי כמו של ריצו מרשה לו.
הביצוע המעולה של שני הרקדנים הוביל את העבודה למחוזות עונג לא צפויים והיה סיום בדגש חזק לחטיבת המופעים הראשונה של פסטיבל קאן. במידה רבה מגיע קרדיט למנהלת האמנותית החדשה של הפסטיבל, בריג'יט לפברה ( Brigitte Lefevre ) שהחליפה את פרדריק פלאמאן ) Frederic Flamand) שכיהן בתפקיד עונות ספורות בלבד. אין ספק שלמנהלת הדעתנית החדשה יש סגנון משלה. לתפקיד היא באה עם מוניטין של מי שכיהנה כמנהלת של בלט האופרה של פריז המיתולוגית, תפקיד שעשתה תוך שמירה על פרופיל גבוה ומאד מחייב. גם כאן היא עם יד צמודה על הדופק. תערובת של חביבות עם נחישות ונוכחות מעבר למקובל.
בשנים האחרונות היה מורגש כי תקציבי הפסטיבל הצטמצמו בגלל תמורות כלכליות מתמשכות, יחסית. השאלה אם לפברה תוכל לשקם גם את תקציבים שיעמידו העירייה והמחוז לרשות הפסטיבל, מהלך שיזרים מחדש אנרגיה טובה ותוססת כבעבר.